פסק-דין בתיק עב"ל 24285-02-12

השופטת לאה גליקסמן :

1.      ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר אברהם יהב ומר בני זוסמן; בל 2737-07), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה כפגיעה בעבודה.

2.      בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור וההליך בבית הדין האזורי :

3.      בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה המערער מנהל עבודה בחברת ראובן חסון עבודות בנאיות וקבלניות בע"מ.

4.      המערער הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם שריר הלב בו לקה ביום 7.5.2006. בטופס התביעה למוסד ציין המערער כי תאריך הפגיעה הוא 7.5.2006, ובתיאור הפגיעה נרשם "לחצים בחזה, התקף לב". המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה מהטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה אשר הביא להתפתחות האוטם. בהמשך לכך הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי.

5.      גרסתו של המערער בכתב התביעה ובתצהיר הייתה כי בתחילת שנת 2006, ובעיקר בחודשים מרץ ואפריל, המעביד החל להתייחס אליו בצורה לא נעימה, לצעוק עליו ולהעיר לו הערות כי עבודתו לא מבוצעת כראוי; המצב אף התדרדר, והמעביד איים עליו כי הוא מתכוון לפטר אותו מעבודתו; התנכלויות המעביד התרבו וגברו;  הוא הופתע מהתנהגותו של המעביד, שפגעה בו קשות וגרמה לו ללחץ נפשי ומצוקה נפשית קשה מאד; הוא נעדר מעבודתו בשל הרגשת הלחץ והמצוקה הנפשית הקשה, ואף הרגיש כאבים דוקרים ולוחצים בחזה, אליהם נלווה חנק; בשל כך, החליט לנסוע לירדן ליומיים חופש על מנת לנסות להתרחק מהלחצים והמחשבות הרעות על הפיטורים; בירדן חש בכאבים חזקים, הובהל לבית החולים בעמאן, ואובחן אצלו אוטם בשריר הלב; המערער עזב  את בית החולים, ומיד עם חזרתו ארצה פנה לטיפול רפואי בבית החולים העמק, והתקבל להשגחה עקב אוטם לב תחתון. המערער התייחס בתצהירו גם לחקירתו על ידי חוקר המוסד, וטען בתצהירו כי "לאחר עיון בדו"ח החקירה התגלה לי כי הרבה עובדות חשובות אשר דיברנו עליהם אולם החוקר התעלם מהם ולא העלה אותם בדו"ח החקירה בכלל, והחמור מכל כי החוקר ציטט וצין משפטים מבלי לציין הקרע [צ"ל - הרקע] לאמירות אלו".

6.      בבית הדין האזורי העידו המערער ומר שדה, חוקר המוסד לביטוח לאומי אשר גבה את הודעתו של המערער.

7.      בית הדין האזורי דחה את התביעה. כללית, קבע בית הדין האזורי כי התרשמותו מהמערער אינה חיובית ביותר וכי קשה לסמוך על דבריו כמתארים את המציאות כהווייתה, אלא ככזו שנראית לו שיכולה לסייע לו. עדות המערער אינה אמינה וקשה לבסס על האמור בה את עובדות המקרה. לאור ההתרשמות מהעדים, העדיף בית הדין האזורי את עדות מר שדה, חוקר המוסד אשר גבה את ההודעה מהמערער, ודחה את טענת המערער כי דבריו כפי שנרשמו בהודעה לחוקר אינם מדויקים ואינם משקפים את דבריו לחוקר.

8.      בית הדין האזורי קבע כי יש לדחות את התביעה בהתבסס על כל אחד מהטעמים הבאים בנפרד, אשר הם גם מצטברים:

8.1.  המערער לא הוכיח קיומו של אירוע חריג: בטופס התביעה שהגיש המערער למוסד כלל לא הזכיר אירוע בעבודה; בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, המערער לא מיקד טיעונו העובדתי ליום מיוחד דווקא, ולא הצביע על מועד קונקרטי בו התרחש אירוע חריג. אלא, המערער תיאר שלל אירועים שנמשכו לאורך זמן, בהם נטען שהמעביד התייחס אליו בצורה לא נעימה, ותוצאתם הייתה האירוע הלבבי שלקה בו בין הימים שישה לשבעה במאי 2006 (בסעיף 5(א) לפסק הדין נכתב יוני 2006, אך ברור שמדובר בטעות סופר והכוונה לחודש מאי 2006);  עובר לעדות בבית הדין, הפעם היחידה בה התייחס המערער למועד התרחשות האירוע היה בעדותו לחוקר המוסד, אם כי גם לפי עדותו שם לא מדובר באירוע חד פעמי חריג אלא בפעמים אחדות שבהן הרגיש חנוק ולחץ בחזה לאורך השנה האחרונה; ספק אם עדותו החוזרת והנשנית של המערער במסמכים שונים שבהם לא הצביע על אירוע יחיד שניתן לראותו כאירוע חריג, אלא על תקופה ארוכה שבמהלכה חש מאוים על ידי המעביד וחש תחושת מחנק, יכולה להוות אירוע חריג המספק את תנאי הפתאומיות.

עוד קבע בית הדין בעניין זה, כי עדות המערער לוקה בחוסר עקביות, ומעדותו בחקירה הנגדית עולה תמונה שונה מהאמור בתצהירו, ובין היתר: המערער העיד שעבודתו אצל המעביד שהיה לו מאוד קשה עמו בחודשים האחרונים לעבודתו, נמשכה עד יום 1.10.2009 (ע' 4, ש' 15). היינו כשלוש וחצי שנים לאחר יום האירוע; בחקירתו הנגדית התייחס המערער ללחץ יוצא הדופן בתקופה האחרונה (פעם דובר על השנה האחרונה ופעם אחרת על החודשיים האחרונים) וניסה להצביע על כך שכל זה הגיע לכלל אירוע חד פעמי ביום האירוע. אולם, כשנשאל מדוע עניין זה לא מוצא את ביטויו אפילו בתצהירו, למעשה לא ידע להשיב.

בית הדין סיכם וקבע כי לאור התרשמותו מעדותו של המערער, שהיה העד היחיד לגבי ההתרחשויות בעבודה, קשה לקבוע שהמערער הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח שאכן הייתה לו תקופת לחץ קשה עם המעביד; כי היה אירוע שלא תואר כלל בהודעה על פגיעה לעבודה ובכתב התביעה ובתצהירו; תמונת המצב העתידית מצביעה על כך שהמערער המשיך לעבוד עם אותו מעביד ובאותו מקום עבודה כשלוש שנים לאחר יום האירוע.

8.2.  פער הזמנים בין יום האירוע הנטען לבין המועד בו לטענתו אירע לו האירוע הלבבי: בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי גם אם תתקבל עדות המערער בהודעתו לחוקר המוסד ובחקירה הנגדית בבית הדין, כי התרחש אירוע חריג ביום 2.5.2006 כאשר המעביד איים על המערער בפיטורים ועובדה זו הותירה אותו בלחץ ופאניקה, עדיין יש לבדוק את סמיכות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין המועד בו התרחש האירוע הלבבי: בהודעתו לחוקר המוסד העיד המערער כי יום יומיים אחרי האירוע הוא  נסע לחופשה בירדן על מנת להירגע; בעדותו העיד המערער כי אחרי שהייה של יומיים בירדן הוא חש ברע, הופנה לבית חולים בעמאן אולם סרב לקבל טיפול וחזר לארץ; כפי העולה מטופס סיכום מחלה, כשחזר לארץ פנה המערער לבית חולים ביום 7.5.2006; מהמסמכים הרפואיים עולה כי כשלושה ימים לאחר יום האירוע, בזמן ארוחת הבוקר המערער חש כאבים בחזה, אשר חלפו. בהמשך, למרות שלא חש כאבים, פנה לבית חולים בעמאן, סירב לקבל טיפול, הגיע לארץ כשהוא לא חש בכאבים, ואושפז בבית חולים "העמק"; אין כל עדות שהמערער לקה באירוע לבבי ביום האירוע החריג לו טען המערער, אלא לכל המוקדם כארבעה ימים לאחריו. המערער לא הוכיח שהיו  לו סימפטומים מיום האירוע בעבודה ועד ליום האירוע הלבבי.

בית הדין ציין כי באשר לסמיכות הזמנים בין האירוע החריג לקרות האוטם, נפסק כי תורת הגורם המשרה (זרז triger) ישימה בעיקר במקרים בהם האוטם מתפתח תוך דקות או שעות, ולעתים תוך מספר ימים מקרות האירוע החריג. במקרים אלה, יתכנו גורמי משרה הקשורים בעבודה והיכולים לתרום לעיתוי הופעת האוטם.

8.3.  משקלה של האנמנזה: ברישומים הרפואיים לא נמצא שהמערער התלונן על אירוע שהתרחש בעבודה, אותו קשר לאוטם הלבבי בו לקה, ולא התלונן על סימפטומים מיום האירוע הנטען - 2.5.2006; להפך, בטופס סיכום המחלה מיום 7.5.2006 עולה כי המערער התלונן על סימפטומים שהחלו יום וחצי - יומיים לאחר יום האירוע הנטען ועד לפנייתו לבית חולים העמק. המערער תיאר אותם בצורה ברורה, ואפיין את הרגשתו לפני נסיעתו לירדן, מה קרה לו בארוחת הבוקר יום וחצי לפני ששב ארצה, עד לפנייתו לבית חולים בעמאן, הגעתו לארץ ופנייתו לבית החולים העמק "חופשי מכאבים בחזה";  למרות התיאור הרחב והמפורט אין כל אזכור של אירוע יחיד בעבודה ביום האירוע. אין מדובר על "אנמנזה שלילית", היינו שתיקה באשר לקיומו של האירוע, אלא במסמכים הרפואיים מופיעות תרשומות שונות, הנחזות להיות כאלה שנרשמו מפיו של המערער, ובהם המערער לא הזכיר את האירוע בעבודתו. היעדר התייחסות לאירועי העבודה אינו בגדר "אנמנזה שותקת" אלא "אנמנזה פוזיטיבית" המתעלמת לחלוטין מאירוע בעבודה, אשר המערער מנסה בדיעבד לתארו באופן כה דרמטי ככזה שגרם לו להפסיק עבודתו למשך יום או יום וחצי, לנסוע לירדן כדי להשתחרר מלחצי המעביד בתקופה האחרונה - ולמרות שהגיע לטיפול רפואי ללא כאבים, כלל לא הזכיר את אירועי העבודה; תשובתו של המערער בעדותו כי "אף אחד לא שאל" אותו על כך, אינה משכנעת בהתייחס לחוסר זה. 

טענות הצדדים בערעור :

9.      המערער טען כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי האירוע היה ביום 2.5.2006, שכן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי נטען כי יום האירוע הוא 7.5.2006, ותחילתו הייתה ביום 2.5.2006; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי המערער לא הוכיח קיומו של אירוע חריג. האירוע הלבבי התחיל ביום 2.5.2006, והתפתח על פני מספר ימים עד לאשפוז ביום 7.5.2006. לפי הפסיקה מחלת אוטם שריר הלב יכולה להתפתח תוך מספר שעות או ימים; שגה בית הדין האזורי בכך שדחה את התביעה בנימוק שקיים פער זמנים בין יום האירוע הנטען (2.5.2006) לבין המועד בו התרחש האירוע הלבבי (7.5.2006). מדובר בשאלה שיש להפנות למומחה הרפואי; שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי ברישומים הרפואיים לא נמצא שהמערער התלונן על אירוע כלשהו בעבודה, שכן ברשומה הרפואית של בית החולים כתוב במפורש כי ארבעה ימים טרם האירוע הלבבי חש המערער כאבים בחזה. מאחר שהמערער הגיע לבית החולים ביום 6.5.2006 לאחר חצות, במסמכים נרשם יום 7.5.2006; שגה בית הדין האזורי בכך שנתן משקל לטופס התביעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי. הטופס  מולא על ידי רו"ח של המעביד, ולא הובא פירוט בטופס משיקולים שאינם בידיעתו של המערער; שגה בית הדין האזורי בפסיקתו כי המערער לא הצביע בתביעתו ובתצהירו על אירוע ספציפי, אלא התייחס לשרשרת התרחשויות מתמשכת במהלכה המעביד התנהג למערער באופן לא ראוי. בהודעתו לחוקר המוסד לביטוח לאומי הצביע המערער על יום ספציפי, ערב חג יום העצמאות שחל ביום 2.5.2006, בו המעביד מנע מהפועלים, ובהם המערער, ללכת לביתם וחייב אותם לצקת גג באותו יום. המערער תיאר את מערכת יחסי העבודה עם מעבידו במשך 17 שנים, ויחסו של המעביד שהשתנה  בחודשיים שקדמו לאירוע והפך למעליב, כשהשיא היה ביום 2.5.2006; שגה בית הדין האזורי בקביעתו  כי אין האירוע מיום 2.5.2006 בגדר אירוע חריג העונה על תנאי הפתאומיות. רק ביום זה המערער שמע ממעבידו איום על פיטורים מעבודתו, ובכך הובאה ראשית ראייה לאירוע חריג וגורם משרה מזרז לאוטם הלבבי; שגה בית הדין האזורי בכך שלא מינה מומחה יועץ רפואי להכרעה בעניין הקשר הסיבתי בין עבודתו של המערער לבין האירוע הלבבי ממנו סבל.

10.  המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו; מדובר בערעור עובדתי, והמערער אינו מעלה טענה חדשה שלא נטענה בפני בית הדין האזורי וקיבלה מענה בפסק הדין; הוכח כי למערער לא אירע אירוע חריג ביום 7.5.2006 וכן לא אירע כל אירוע חריג במהלך עבודתו; אף בתביעה שהגיש המערער למוסד לא מוזכר כל אירוע מסוים; פער הזמנים בין האירוע הנטען ביום 2.5.2006 לבין האירוע הלבבי שאירע ביום 7.5.2006 הוא גדול; יומיים לאחר האירוע הנטען ביום 2.5.2006 נסע המערער לירדן, וברישום הרפואי כתוב כי הכאבים החלו רק ביום בו נסע המערער לירדן ולא לפני כן. לפיכך, אין עדות לאירוע לבבי שאירע למערער ביום 2.5.2006, אלא רק כארבעה ימים אחריו. בתשובה לשאלת בית הדין כי המערער נסע לירדן ביום 3.5.2006, השיב המוסד כי נראה שנפלה טעות בפסק הדין, אולם יש לדחות את הערעור מנימוקים אחרים; עדות המערער נקבעה כבלתי מהימנה; המערער הודה כי עבודתו כמנהל עבודה הייתה לחוצה, והלחץ היווה חלק בלתי נפרד מעבודתו.